צלילי השתיקה והמאבק למילים

אנליזה קבוצתית בעיתות מצוקה

ג'ון שלפוברסקי

לכבוד הוא לי לשאת כמה דברים כאן אודות השתיקה.

אני אסיר תודה למכון הישראלי לאנליזה קבוצתית ובעיקר לפנינה רפפורט ולרובי פרידמן על הנדיבות שהם הראו בכך שהם הזמינו אותי. נושא השתיקה בפסיכותרפיה עלול להיראות ממבט ראשון כפארדוקסלי. האם יש בכלל הרבה מה לומר על עניין כל כך קטן?

אבל אי אפשר לומר שהשתיקה היא נושא קטן. בעיקר כשמדברים על קבוצות.

ברוקס אומר:" השתיקה היא חוויה שכיחה באנליזה הקבוצתית. לפי הגישה הזו שמתייחסת בכבוד ללקיחת התור בקבוצה, בכל זמן נתון יהיו יותר אנשים שישתקו מאשר ידברו. אז איך האנליזה הקבוצתית יכולה להבין יותר טוב ולהתמודד עם השתיקה?"

מילים, טקסט ומוסיקה הם מאפיינים שנדחסים בתוך החלל במשך זמן נתון. החלל הריק הוא האלמנט שבתוכו אנחנו חיים. בואו נתייחס למבנה של גלגל אופניים, כמו אטום , רובו הוא חלל. רק במרכזו, בשוליו ובחיבורים הדקיקים שבין המרכז לשוליים אנחנו רואים אלמנט מוצק. רוב החלל הוא ריק.

בפסיכותרפיה קבוצתית המקומות החרישיים של העולם הפנימי והבין אישי,  החלל הפנימי והחלל הבין אישי מיוצגים ע"י ריקות ומחוברים במבנים עדינים של מילים.

איליץ ( Illich )טוען ש:" שפה היא כמו פתיל של שתיקה עם צלילים בקצוות שבהם החללים הריקים מדברים. אם זה לא ככה אזי  את המילים של הזולת כמו את השתיקות שלו, עלינו ללמוד כדי להבינם. לא הצלילים שלנו הם אלו שנותנים משמעות אלא דווקא ההפוגות הם אלו שיעשו אותנו מובנים. לימוד השפה הוא יותר לימוד שתיקותיה מאשר צליליה".

הדוק  (Haddock ) כותב ש:" אפשר להתייחס לשתיקה ממספר היבטים. ישנה השתיקה הדיאדית שבפסיכותרפיה האינדיבידואלית. השתיקה האינדיבידואלית בתוך הקבוצה. והשתיקה של כל הקבוצה. ישנה גם שתיקתו של המטפל או המאמן. ישנן שתיקות בקבוצות גדולות וישנם היבטים סוציו תרבותיים ודתיים בשתיקה.".

הנה כמה שאלות מפתח בנוגע לשתיקה: מתי השתיקה היא נסיגה? מתי היא התקדמות? ומתי היא בסה"כ זמן ללא מילים? מתי דיבור מוביל לגילוי? מתי מילים משיחות את הדעת? ומתי אמיתותו של הדבר חבויה בין המילים אשר מתארות אותו?

בחיפוש אחר מענה לשאלות האלה אני אכלול בהרצאה הזו מספר סוגים נוספים של שתיקה.

ישנה שתיקה של הנושא שלא מדברים עליו, של הרגש שלא מכירים בו, שתיקה של בעיה שלא מודים בקיומה, או שתיקה של רווח או הישג אם בטיפול או מעבר אליו שלא זוכה באישור.

ומעבר לכל זה- ישנה השתיקה של המטופלים שלנו, האחרות השלמה שלהם וסך כל מה שקורה בחייהם, שלנו אין מושג עליו.

לדוגמא הנה וינייטה:

דאגלס הצטרף לקבוצה של פעמיים בשבוע אחרי פסיכותרפיה אינד' מכינה. הוא היה חבר מסור במשך שנתיים לפני שהוא שיתף בסיבות להצטרפותו לקבוצה.

הוא היה הומוסקסואל והצטרף לקבוצה בתנאי שאני לא אחשוף את זה לפני שהוא יחשוף את זה ברגע יהיה מוכן. לפני התרפיה שלו הוא ידע רק מערכות יחסים ביזריות ולעיתים אפילו מסוכנות ממש. הן גרמו לו מעט מאוד הנאה, מעט מאוד נחמה ואף אחת מהן לא סיפקה תחושת אינטימיות או חברות.

שמרתי על הגבולות שלו וחיינו יחד עם השתיקה של הסוד שלו במשך שנתיים. הוא החל את דרכו כדמות שתיקה שהתקיימה בשוליים של החוויה הקבוצתית. הוא חשף את מצוקתו בענייני שתייה והתמכרות לקוקאין ואנחנו למדנו על העוצמה הכלכלית שלו על אהבתו לספורט, למהירות ועל תשוקתו לסקי. האינפורמציה על ההומוסקסואליות שלו הפתיעה את כולם. עד אז הוא לקח תפקיד של מייצג גבריות שקוראת תיגר על כולם כולל עלי, עם תובנותיו האכזריות שהעלו שאלות בלתי אפשריות על עד כמה התהליך הזה יעבוד בשבילו או יצליח לו. כשהוא  התרכך הוא הרוויח את היכולת לאינטימיות ושיתוף ומצא קשרים שהיו יכולים להכיל אותו. אחרי חמש וחצי שנים הוא עזב את הקבוצה כשהוא משוחרר מההתמכרויות שלו, וביחסים אחרים לגמרי עם עצמו ועם הקבוצה. הוא למד להפסיק  לשבת בצד, להפסיק לרדת על אנשים עם הייצוג הגברי שלו ולאתגר אותם. בתקופת עזיבתו הוא הפך לחבר מוערך בתוך המעגל הקטן של הקבוצה שבו נאבקנו עם פגיעות מוקדמות, בידוד, הזנחה, בגידה, ואיומים הישרדותיים שנגרמו ע"י הוריהם של חברי הקבוצה עצמם.

הוא מצא והעניק הבנה לפגיעות קדומות של אחרים באופן מנחם בצורה עמוקה מאוד אבל עדיין ידענו מעט מאוד על מערכות היחסים העכשוויות שלו.

זה מוביל אותי לסוג אחר של שתיקה . השתיקה של לא לדעת מה קורה בהמשך חייהם של המטופלים שלנו. שנתיים אחרי שהוא עזב הוא שלח לנו גלויה מאתר סקי באוסטריה שעליה נראתה תמונה של שני מחליקים עם שובל מסנוור של שלג מאחורי כל אחד מהם בהרמוניה מושלמת תוך כדי גלישה. על גב הגלויה הוא ניסח שאלה במילים ספורות.

"מי אומר שזה לא עובד? תודה !"

זה כל מה שקיבלתי. אני לא שמעתי מאז שום דבר עליו. מצד שני : מי צריך יותר מזה?  השתיקה של התמונה עומדת בסימטריה מושלמת לתשובה על השאלה שלו.

כשהמילים חסרות

הרגשות העזים שבפסיכותרפיה קשים לתיאור. רבים מאלה שבאים להיעזר בנו מצויים בשלבים של כאב שיש בו הרבה מרכיבים נעלמים. חלקם עברו כבר במסכת של טיפולים שלא הביאו להם תועלת רבה. מה תפקידה של השתיקה בתהליכים האלה? ישנו פתגם מפורסם שאנו זוכרים מהנס כריסטיאן אנדרסן אשר הכריז ש:"כשחסרות המילים  מתחילה המנגינה".

זה רלוונטי עד כמה רבים מאלה שאנחנו רואים בקליניקה כל כך משוועים למילים שהם בעצם אף פעם לא הכירו, כדי שהם יוכלו להתקדם בטיפול שלהם.

קוקס (Cox ) מספק אנאלוגיה יפה אודות לעיסוק בפסיכותרפיה כשהוא מתאר את הכשל הנרטיבי.

בדימוי שלו פונקציית המפתח של המטפל  הוא להיות עירני לאותם רגעים בנרטיב של המטופל שלנו שבהם הוא מגמגם או משווע למילים. הוא הציע שברגעים האלה אנחנו נגלם תפקיד דומה לזה של לחשן שעוקב אחרי הטקסט של השחקנים על הבמה ואנחנו נלחש לו את המילים שהוא איבד. כשאנחנו מתוודעים לכשל נרטיבי בתוך קבוצה אנחנו צריכים לעזור לחברים שונים להתקדם ואנחנו עושים את זה כמו לחשנים אחד של השני. בהרצאתי אני אחקור את מערכות היחסים בין השתיקה והמילה המדוברת בדיוק ברגעים האלה.

לפני הכל אנחנו צריכים להתייחס לשתיקה אשר מקדמת דיבור. אותם צורות של שתיקה אשר מאפשרות לשפה לקלוח. זהו מרחב של שתיקה שאני מציע לכנותה בשם:

הבלתי מדובר.

זוהי זירה של שתיקה בתוך הפסיכותרפיה שמתפקידינו לטפח, לחקור, להיות סובלניים כלפיה ולחיות איתה במערכת יחסים נאותה. אח"כ נמשיך ונדון במילים, תקשורת מילולית, אשר מביאה אותנו אל מעבר למילים עצמן, אל סוג של שתיקה אשר נוגעת במקורות המצוקה והסבל המצויים במקומות החבויים של העצמי ואשר מאפשרת מגוון תוצאות שיכולות להיות פרדוקסליות, בכך שהן דורשות ואף הולכות מעבר למילים או לתקשורת.

למרחב השתיקה הזו אני קורא: הבלתי ניתן לדיבור.

אחת ממטרות הפסיכותרפיה  היא לאתגר את חוסר היכולת לדבר ולמצא את המקור לתופעה

צמצתי את הנושא המסובך הזה  לשני משפטים כאשר למען הפשטות  הם מוצגים כמראות המשקפות האחד את השני.. הבה ונראה את הסימטריה ביניהם.

  הלא מדובר– (או חוסר היכולת לדבר)

כאשר מסתכלים על הלא מדובר, כשתיקה  המעוררת מלים, השאלות העומדות בפנינו מסתכלות על שתיקה לא כסוף פסוק או רזולוציה, אלא כתהליך דינמי כמצב החוזר ונשנה בקשר שלנו, שיכול לעזור לנו להתקדם.

השאלות שעשויות לעורר בנו עניין הן, איך שתיקות במהלך חיי הקבוצה מובילות לפרוק  הגנות לא מודעות, ולעתים קרובות לביטוי  מילולי של רגשות חבויים ועמוקים ביותר  בדיון האנושי בבעיות רציניות..?..

עלינו להתייחס גם לאספקטים הקשים והמתסכלים של שתיקות אלה הנושאים בחובם ייאוש ותחושת אפסיות: בגלל  חוסר הידיעה  כיצד לתקשר,  כעס על  עצם נוכחותו של  האחר, לעתים כעס כלפי החיים עצמם ובעת ובעונה אחת כעס  על המוות.   כל אלו  הנם חלק מהכאב הרב שבשתיקות שעלינו להתמודד עמן  , ומצורות שונות של חלקי שתיקות מבודדות בהן  המטפל שם לעצמו מטרה עיקרית לעזור לאנשים למצוא מלים המובילות לתובנה.

הלא נאמר..  או "ללא מילים."..

כשהופכים את התמונה ומסתכלים  כבראי שמנגד, מתבוננים במילים המובילות לשתיקה, במרחב של  "ללא מילים "… במרחב הבלתי מדובר,

השאלות העומדות בפנינו מזהות שתיקה כתיאור מצב, כהוויה, כמו מצב שבו אנו נתונים לאחר בכי עמוק , או לאחר הגילוי הרגשי בתוכנו לאחר מסע עמוק וכואב. כאן השתיקה היא  נקודת סיום ולא תהליך דינמי, זוהי מטרה , טלוס,(אריסטו –סוף הדרך) זה מצב אליו אנו מקווים להגיע במהלך כל תהליך.

השאלות שעלינו להתייחס אליהן , כיצד בהנחיה שלנו ,אנחנו מגיעים לנקודה בהן המילים מיותרות? כיצד המילים מביאות אותנו למצב של מיחזור,? כיצד התובנה בדרך של תקשורת לא מילולית הופכת להיות עמוקה יותר? פותרת בעיות ומחיה.. אנחנו רואים את זה קורה בקבוצות שלנו , כאשר האנשים חולקים רגש משותף,  בהם  אנו נזקקים למילים ספורות בלבד לביטוי , כיון שאף אחד לא רוצה לפגוע בתחושה.

אפשר לכנות את זה כצורות שונות של שתיקות מקשרות..   הן יכולות להיות מבוטאות  במעין גילוי של שלווה פנימית,   התנסות באהבה,  או תובנה שאנחנו מובנים, בהחלמה בתנאים טובים,  תחושה של ישועה, או תחושות אחרות של הבראה. שתיקות מתקשרות יכולות לקרות באבל על אובדן. ובהכרה במציאות כואבת מאד,  בכאב על כך שאיננו מובנים,או בכאב משותף  של עצב או איום שהינו מעבר למילים- אנחנו עשויים לקוות- להגיע לתנאים חדשים.

הווינייטה הבאה משתמשת במושג "אגו משני"- auxiliary ego. שהוצג לראשונה בפסיכודרמה על ידי מורנו ב1937. ויושם באנליזה הקבוצתית עי נילד  NEELD  במאמר ב1997, וכן במושג פיצול (SPLITTING) שהוצג על ידי אנא פרויד כמנגנון הגנה.

ג'ון הייתה בקבוצה הנפגשת פעמיים בשבוע במשך 7 שנים ועבדה על הפרידה חודשים ספורים.

הייתה לה מערכת זוגית עם גבר  אהוב עליה שגילה כלפיה אהבה. הם תכננו לבנות בית יחדיו ולגדל ילדים. בילדותה  סבלה ממערכת קשה  וקונפליקטואלית בבית הוריה,  גירושים כואבים, בהם האם הפכה להיות חולת נפש קשה ורוצחת. גון ברחה מהבית בגיל 17 , עזבה את ארצה, הצליחה  לסיים אוניברסיטה בחול, והפכה ליועצת עסקית שם פגשה את מי שעמד להיות בעלה השלישי . היא חזרה עמו לאנגליה והם היו בשלב של בנית בית משותף.  ההי עליה  להתגבר על הרבה התנהגויות סותרות והקבוצה עזרה לה להבין את התכנים הפנימיים שלה, ולהבין את עצמה – כאילו למצוא ולהבין את האגו המשני שלה.. היא ידעה שנשואייה הראשונים נכשלו כתוצאה מ ההיסטוריה המשפחתית שלה שעדיין חיה בתוכה והובילה אותה להשתתף בקבוצה ארוכת טווח…

בשנים הראשונות בקבוצה היא הייתה אינטלקטואלית חכמה  ורבלית מאד, אבל גם מאד מלאה סדקים,  מסויגת ובמצב שלהכחשה מתמדת על קיום ההגנות הבסיסיות שבנתה

כשהתקרבנו אליה בטיפול  מצאנו כעס דחייה ונסיגה.. אנשים כינו אותה   " "אבן" ו"קשה כסלע".

למרות הדיווח הפתוח שלה  על פגיעות בשלב מוקדם של חייה, לא ניתן היה לראות או לחוש את הסבל שלה, ואף לא ראינו כל תופעה של בכי  ודמעות..

היא עזבה את הקבוצה כמה פעמים וחזרה לאחר כמה פגישות שהחסירה,. לעתים   אחרי חודשים של העדרויות.. זהו גם היה סגנון ההתנהגות שלה עם בן זוגה ועם בעליה הקודמים. ראינו את הקונפליקטים אתו כראיה לפיצול שיצרה  לתהליך האינקפסולציה של פגיעותיה הראשוניות.   דומה שנתנה לאנשים- ובמיוחד לבני הזוג שלה שתי אפשרויות:"אהוב אותי או תתחפף"

הפיצול  ששלט, במשיכה ובדחייה בתוך חייה היה הרסני במערכות יחסי האהבה הקודמים שלה.  אבל בתוך הקבוצה  אט אט,  הפך ההולדינג של הקבוצה  לאגו משני,  וחברי הקבוצה אפשרו אינטגרציה של כוחות האגו השונים.. ההודעה שלה  על סיום הקבוצה  קרתה בתקופה שלאחר מותו של אביה של אחת המשתתפות.  בתקופה של אבל מתמשך בתוך הקבוצה היא התחילה לבכות  בכי גדול, אבל לא היו לה מילים לדמעות ששטפו אותה במהלך השעה.  כאן ניתן לגלות מימד נוסף לשתיקה- השתיקה של "הלא נאמר" המגיעה רק  עם הדמעות.

היא אפשרה להכירה  בצורה אינטימית יותר. והפכה להיות חביבה  זמינה, אישה רגישה, ובעלת יכולת הבעה רגשית, גמישות שאפשרה התמודדות עם משברים לא צפויים.

חלק גדול של ההגנות הפנימיות שבנתה והצפינה בתוכה התפוגג ונפתר וכן גם תופעת הפיצול שאפיינו אותה. אבל עתה, כאשר הייתה כבר בשלבי העזיבה , לא היו לה מלים  להציע כמענה לאחרים על שאלותיהם. ואנחנו למדנו לחיות עם כובד הצער שבלא מדובר בתוך הקבוצה.. בהדרגה היא עצמה מצאה את המילים דרך דמעותיה ושמה קץ לשתיקה  הלא מודעת שלה.. לפתע ביום בהיר אחד היא אמרה:" אתם בוכים על מה שאבד לכם, אני בוכה על מה שמעולם לא היה לי". זה ההבדל בינינו"… כולנו הבנו על מה היא מדברת- זה היה המרחב שלה  של ה"לא נאמר"….היא המשיכה  ואמרה " לעזוב אתכם עכשיו נשמע מאד מסוכן. אתם המשפחה היחידה שהייתה לית בה האהבה היא בטוחה." היא הסתכלה עלי במבט  משמעותי ועמוק שסחף את  כל כולי  לאורך כל המפגשים האחרונים בקבוצה

כאן חדרנו לשטח הלא מדובר, אשר בו פגעי שנות ילדותה המוקדמות, השפיעו על בידודה  וחריגותה,. רק  על ידי הכחשת פחדיה, והבושה שחוותה בגלל  השיגעון בהיסטוריה המשפחתית  שלה, היא יכלה לנהל חיים נורמליים.

במקרה של גון, שמעתי ממנה לעתים מזומנות. היא דווחה לנו על נישואיה,, ומפעם לפעם היא המשיכה להגיע לפגישות ביקורת יחד עם בעלה. הם   זכו לבנות מערכת טובה ומספקת וילדו שני ילדים. מה שלא נאמר  במקרה זה, היה כתוצאה מהשתקת  הקשר לאספקט ההיסטורי שלה –שעד אשר מצאה לו מילים- היא לא הכירה בעובדה שלא הבינה אותו.

אף אחד לא יכול היה להעניק לה את המילים, עד שמצאה את המילים בעצמה.. האינקפסולציה של פגיעותיה  תבע הכחשה של קיומן, כדי ליצור אילוזיה של נורמליות.   אבל המחיר שהיא שילמה על כך היה נוקשות ופיצול שמנעו כל אופציות של חיי משפחה  נורמליים המסוגלים להתמודד גם עם מצבי עמימות וחוסר ודאות  בחיי היום יום… מה שהיא  גלתה בקבוצה, זה שעל ידי מסוגלותה לזכור את עברה,  וחדירתה למקור כאביה וללב האבן- יכלה  לקבל את העובדה של ההיסטוריה, הכל כך שונה שלה – רק אז יכלה לבסוף לנטוש את אשר אירע מאחוריה.

השקט הראשוני שנבע מהיסטוריה ללא אסוציאציות,  ושהיה הרסני  לגבי כל מה שקיוותה לו בחייה, הוחלף, ככל שהתקדמה ויצרה תנאים חדשים להכרה בקיום ההיסטוריה שלה. זה נתן לה תחושה של שלווה ואפשר למקורבים אליה להכיר אותה לבסוף כפי שהיא,  ובתנאים שונים בתוך הקשר.

הסבל האנושי יוצר אזורים משלו של שתיקה, צללים של פגיעה, מוסתרת בו קהות, תחושה של בגידה או תחושה קבועה של חיים במצב של גלות העצמי וגלות מהחברה, יכולים להישאר מוסתרים. ככל שהפגיעה מוקדמת ורצינית יותר כך רמת הבידוד והניתוק.  המשימה שלנו בפסיכותרפיה היא לקבל גישה לאזורים המוסתרים האלה של  השתקה, ולאפשר לאנשים למצוא את הקולות שלהם.  אלה הם רק חלק מהתחומים של חוויות מוקדמות נסתרות, הנשלטים לעיתים קרובות על ידי פגיעה מוקדמת, אך המוכרים לנו גם בתחומי הטראומה שחווים מבוגרים, כפי שתיאר בשיר פול סיימון:

אנשים מלהגים מבלי לדבר,

אנשים שומעים מבלי להקשיב,

אנשים כותבים שירים ללא קול ,

אף אחד לא מעז,

להפריע לקולות מן הדממה.

כאשר מילים מתחילות לעבוד באמת, להביא אור למקומות חשוכים, הן לעתים קרובות הופכות למיותרות.

יש התאמה בין התנהגות הגנתית בקבוצה, ההגנתיות המאפיינת את מבנה האישיות של היחיד, והביטוי של זה כ… בקושי ביחסים שלהם (מחוץ לקבוצה).  ההגנה, הפתולוגיה המתקיימת בעולם שמחוץ לקבוצה, והאחריות להתנהגות הנובעת מכך ביחס לקבוצה נחשבים מצויים בזיקה זה לזה. הם דומים בצורתם, כתוצאה מכך שינוי בכל רמה אחת יפיק שינוי גם ברמה האחרת.8

זיכרונות כואבים וחיים בצורה סמויה בתוך העצמי יכולים להישלף על מנת שניתן יהיה לוותר עליהם. כאשר מישהו יכול למצוא שלום עם עצמו; כאשר הוא יכול לקבל את עצמו או את הדמויות ההוריות שלו; את ילדיו, בן זוג  או אהוב; כאשר הוא יכול להשלים עם קשיים או עם מטרות אשר יתכן ואליהם הוא שאף להגיע; כאשר הוא מצליח להשלים עם השאיפות שלו אשר יתכן והנחו אותו הרחק מעצמו; או עם פחדים וחרדות שמנעו ממנו למצוא את עצמו; כאשר הוא מוצא אינטימיות או אהבה אשר יתכן ונמנעו ממנו במשך שנים; אז באות לידי ביטוי ההשלכות המיטיבות של דיבור ללא מילים.  כאשר אנשים בפסיכותרפיה מצאו איזה שהו סוג של פתרון עבור השאלות קיומיות העמוקות ביותר – פתרונות לשאלות שייתכן שהיו מוסתרות או לא מדוברות במשך רוב חייהם המבוגרים – תחושת השלווה יכולה  לעתים קרובות להיות נראית בברור וביטויה הינו ללא מילים.  הוא מדבר בעד עצמו בשתיקה.

יש סרט שאינו ידוע מאוד, Camille Claudet המתאר את החיים וההרס העצמי של הפסלת הצרפתייה הידועה, במסגרת מערכת יחסים עם המורה שלה, שהיה בנוסף מדריך ומאהב, אוגוסט רודן.  עבודתה מצטיינת משלו במובנים רבים, אך כאשר הם נפרדו היא פיתחה דיכאון עמוק מאוד, ואושפזה על-ידי אחיה המפורסם, במקום בו היא העבירה את שארית חייה.  במהלך עשיית הסרט, שהחל לפני האישפוז שלה, היא סיימה את הקשר עם רודן בניסיון להתפתח באופן עצמאי.  היא עבדה במחסן עלוב ברובע עוני בפריז כאשר לפתע היא נהנתה מזרם בלתי צפוי של כסף והזמינה גוש שיש.  אנחנו רואים את ההבאה של גוש השיש, בשנים הראשונות של המאה ה-20, על גבי סוס רתום לעגלה כאשר פרחחי הרחוב של נאספים לצפות בפליאה.  היא סוגרת את דלתות הצריף שלה כדי לעבוד, וחודשים מאוחר יותר היא חושפת את הפסל היפיפה של נערה צעירה בשלה ופגיעה.  הפרחחים ברחוב מוזמנים להיות הקהל הראשון שלה, כאשר הם נאספים לתהות, אחד מהם אומר: "כיצד ידעת שהנערה הזאת חיה בתוך האבן?"9
השאיפה שלנו כפסיכותרפיסטים היא לחדור אל לב האבן המכיל את הסודות של הפגיעה הפנימית.  לשם כך עלינו למצוא צורה בתוך הדממה.  הדוק (Haddock) מדווח כי הוא נוהג "לסכם את הניסיון האנושי של שתיקה", הוא מציע שדיבור ושתיקה אינם יכולים להתקיים האחד ללא האחר – "השתיקה הינה  צורת דיבור."

בסעיפים הבאים אני אבחן את הנושא של שתיקה על פי ארבע עמדות.  אני אתחיל בסוגיה של אסוציאציות חופשיות או דיון חופשי.  זוהי השאלה הקלינית הראשונה: כיצד אנו מתנהלים נוכח הביטוי וההסתרה של מילים, כאשר אנו עובדים עם מטופלים?  הסט השני של שאלות מתעורר כאשר אנו בוחנים את דפוסי הדיבור שלנו בצורות השונות של תקשורת. נקודת המבט השלישית עוסקת בשפה של העולם הפנימי, של אובייקטים סמליים, שירה ותפילה, שוויניקוט הציג לפסיכותרפיה כתחום  המעבר.  בולס חידש בהקשר הזה את האפשרות שהתייחסות נאותה יותר לתוכן הזה הינה תחום ההתמרה, עולם ספוג משמעות בו מתעוררת יצירתיות, בו אנחנו יכולים להביע את ולהצהיר על, או לשחזר את, האינדיבידואליות שלנו.  השתיקה היא בעלת משמעות רבה ברמה זו שבה ניתן לראותה כמזינה, משקפת או מונעת מצבים של חלימה בהקיץ (Reverie) ושגייה בדמיון.  הפואמה של אמילי דיקנסוןהרהורים בהקיץ מדגישה את עולם הדמיון הפנימי – המשאבים הפנימיים שטופחו באמצעות פסיכותרפיה.  הנושא הרביעי הוא הנושא של שתיקה כצורה של הימנעות.  הימנעות אופיינית למי  שבסיס ההתנהלות המנטלית שלו הינה דיסוציאטיבית.  זה עשוי להתקיים גם בתרבות של חברה השוללת אמיתות שאינן נוחות לגבי הנסיבות ההיסטוריות שלה.  זהו כוחו של הלא מודע החברתי המעלים עובדות ע"י ריסוס של שכבה דקה מעליהן ולעיתים הופך אותן לבדויות או דמיוניות .

טבלה: דיבור ושתיקה בפסיכותרפיה ובחברה

1. שיחה חופשית: ניהול של תקשורת מדוברת ושותקת.
2. שיחה: ניתוח הצורה, התוכן והתפקוד של שתיקות.
3. הסדר הסימבולי: הפירוש של שתיקה, של חלימה בהקיץ (Reverie) ושל עולם דמיוני.
4. דיכוי השתיקה על-ידי הלא מודע החברתי בחברה.

שיחה חופשית 1: ניהול של תקשורת בקבוצות מדברות ושותקות

כיצד עלינו לנהל את הביטוי המילולי ואת ההימנעות מביטוי מילולי בעבודתנו עם המטופלים שלנו? כאשר אנו עושים שימוש במשאבים של פסיכותרפיה, ובזיהוי  סימנים, כיצד אנו מבינים  את השתיקות של התהליך של קבוצה, וכיצד אנו מזהים את קולו של הסמלי? 10    זוהי השאלה הקלינית הראשונה. "אין דבר יותר חזק או מביך למתמחה באנליזה קבוצתית, מאשר להיות מול קבוצה שותקת לחלוטין.  וגם אין דבר יותר בלתי נמנע מזה."  (Haddock 1992 p 2).

בקבוצות חדשות, צעירות או פגיעות, חברים בקבוצה יצטרכו לקבל עזרה וסיוע כדי לדבר, יצירת תקשורות תהיה בעלת חשיבות, וכן חקירה בעלת אופי ישיר, אם כי נעים ומתחשב מצד המטפל, יגדיר את הקצב התבנית והאופי של חילופי המילים שהמטפל יקווה לטפח בין חברי הקבוצה, אשר אמור לכלול את המוכנות לאיתגור ועימות ביניהם. יהיה מקום לשתיקה וחברי הקבוצה יקבלו בטחון לאט ובהתמדה ככל שיראו את המנחה המייצר בחדר אווירה מאפשרת, כאשר הוא מדבר רק כאשר זה הכרחי ומדבר בעיקר כדי לתת מילים לחוויה שאין לאחרים עדיין קול עבורה.

מצד שני, מטפל אשר דיבר יותר מדי בקבוצה מנוסה, העובדת שנים רבות, שבעצמו אינו יכול לסבול שתיקה ומערב מראש את החוויה שלו, במאבק השותק של הקבוצה ובכך מפריע, ופוגע באפשרות של שיחה חופשית.  השיטה של האנליזה הקבוצתית מאתגרת את המטפל של הקבוצה הבוגרת והמנוסה ליישום מאוזן של עקרונות של מנהיגות קלינית ואנליטית.  כאשר הקבוצה מתבגרת ניתן לצפות לירידה של מנהיגות פעילה של המטפל לטובת עמדה יותר ויותר משקפת ופרשנית.  מעמדה זו המטפל יקטע שתיקה רק לעיתים רחוקות – ובמידת האפשר – היא צריכה להתברר על פי עקרונות של פרשנות.

2 DISCOURSE:  WORKING WITH THE FORM, CONTENT AND

FUNCTION OF SILENCES

1        רב שיח: עיבוד המבנה, התוכן והתפקיד של השתיקות.

המרחב השני שייך לשפת האנליזה של הרב שיח. דרכה אנו יכולים להסתכל במבנה (הפורמלי) של הפעילות התקשורתית. נבחן כעת כמה סוגים של שקט מתוך צורתם, תוכנם ותפקידם. השתיקות המתעוררות בין אנשים שאינם קשורים ואינם יכולים לתקשר שונים בתכלית השינוי מהשתיקות בין אנשים קשורים באופן אינטימי. בין המשתתפים של קבוצה חדשה אשר טרם למדו לתקשר או אפילו להתייחס האחד לשני, השקט יתעורר בהכרח ויאתגר את המטפל בניהול הקליני עד כדי דרישה לקחת תפקיד פעיל יותר.

הצעתם של פוקס ואנתוני במקרים אלה היא כדלקמן:

המנחה חייב להבין את המשמעות של שקט מסויים ולהרגיש בו בבית, הקבלה השקטה שלו תיקח הרבה מתוך המתח הקיים.  (Foulkes and Anthony, 1957 p. xx)

מאידך בקבוצה ארוכה ועם משתתפים קבועים, השקט ידרוש מהמטפל יותר במישור הפרושי של הבנה ומעורבות. כל שקט, דומה לכל דפוס דיבור, יקבלו צורה ייחודית, יהיה להם תוכן וקונטקסט מיוחדים קשורים לעיתוי הופעתם ויכולים לשרת תפקידים מיוחדים. וייסמן (1955) בכותבו על השקט בטיפול האישי מציע דרכים של חקירת השקט שניתן ליישם בקבוצות: הוא בודק את הופעתן, חזרתן, תכיפותן, ואורכן של השתיקות. כמו כן צריך לשים לב למה מפעיל שתיקה, לסיומה, לחומר המלווה אותה ולתשובות על חקירת המטפל או להערותיו והגישות המודעות של מטופלים כלפי שתיקות אלה.

ניתן להעמיק משמעותית בכל קבוצה כשהמנחה שואל עצמו ארבע שאלות פשוטות היכולות להבהיר את השתיקה:

מי מדבר?

למי הוא פונה?

על מה הם מדברים?

על מה הם לא מדברים?

במשך רגעי שקט בטיפול קבוצתי, המטפל יכול לשאול עצמו את השאלות הללו באופן מאבחן יותר על פי התפתחות הקבוצה. ניתן לדבר על השאלות רק בקבוצה בשלה מספיק היכולה לשאת החקירה העצמית:

מי לא מדבר?

מי לא מדבר עם מי?

על מה הם אינם מדברים?

מה אומר השקט?

קבוצה הנשלטת בתחושות של ניכור וייאוש, שבה החברות בקבוצה היא שברירית או חדשה מכדי היכולת לחקור עצמה במושגים אלה, או בקבוצה הנשלטת על ידי הגנות שארל הופר קורא להן AGGREGATIONוMASSIFICATION, (ניתן לתרגם את זה להצטברות לעומת התפרקות) עדיף שהמטפל יוביל את הקבוצה מחוץ לתקופות של ריקנות ומצוקה על ידי תשאול ישיר, הערות אישיות או קישור קומוניקטיבי. מאידך, בקבוצה שהשיגה יכולת לרב שיח, מסוגלת לבדוק עצמה ולחשוב את עצמה, ניתן לחיות בשקט עמוס או גם לבדוק מצב מלא כאב. מטפלים שונים מאמצים גישות שונות בעניין זה.

3. הסדר הסמלי, רוורי, עולם הדמיון והמקום של פירוש

ויניקוט מתאר איך:

אירועי מעבר…מתפזרים…הפיזור שלהם הוא באזור בין "מציאות נפשית פנימית" לבין "העולם החיצוני כפי שהוא שנחווה על ידי שני אנשים במשותף", כלומר מתפזר על כל המרחב התרבותי.

ה"מרחב התרבותי" כולל את כל המרחב הנפשי: במרחב זה יש קשרים בין העולם והאובייקטים שלו, בין תחושות זהות ואמונה, עם ייצוג סמלי של סובייקטיביות, ויש לכל הדברים האלה משמעות סמלית. ויניקוט מציע ש:

מרחב זה מתקרב למשחק, ליצירתיות אומנותית וערכית ולרגשות דתיים, לחלימה ולפטישיזם, לגנבות ושקרים, המקור והאובדן של רגשות חמים, לתלות בסמים ובריטואלים כפייתיים.

(Winnicott, D. Transitional Objects and Transitional Phenomena in Through Paediatrics to Psychoanalysis, Hogarth Press, London 1978 p 233.)

יש ספרות פסיכואנליטית ענפה בנושא השקט במרחב זה, ובמיוחד הכתיבה של מסעוד חאן (1963) יש לה משמעות מיוחדת. הוא חוקר את השקט כצורה של תקשורת בהעברה בתוך הטיפול, אשר תפקידה הראשוני הוא לתקשר את הפרעות הילדות שנותרו ללא מילים. אפילו תקופות ארוכות של שקט ריק, הנראה עקר, יכול להכיל אלמנטים של תקווה, אשר, אם המטפל מסוגל להתאפק מלהיות מפרש פעיל מדי, מתאפשר ליחיד לגלות ולתקשר את האזורים הפגיעים ביותר שלו. איכות ההבנה מאפשרת התפתחות נוספת בקבוצות שלנו.

תרומות לנושא השקט בספרות הטיפול הקבוצתי  בונות על ההיבטים הקודמים ועל דיונים של

Slavson (1966), Yalom (1975) and Stock Whittaker (1985). Lewis (1975)

הם מדווחים על שתיקות קבוצתיות והנסיון ללמוד על סיבותיהן השונות. השתיקות בתקופה הראשונה של הקבוצה כוללות תגובות על ההתחלה ועל הניהול הדינאמי שלה. כמו כן יש 'שתיקות מעבר' בתנועה בין העולם בחוץ לעולם בפנים, שתיקות כתגובה על חשיפה אשר לעתים מעוררת תחושות של שוק, או שתיקות מבודדות על פיצול או תקשורת שנכשלה ולבסוף שתיקות של איפוק ושל הסתרה, אשר קשורות לתוקפנות פאסיבית, לתלות פאסיבית או למרדנות. בכל המקרים "שקט הוא חוסר תקשורת", הוא כותב "אבל, לעומת זאת, השקט מתקשר בדרך מיוחדת את ה"מצב ההוויה"

הוסקינס (2003) חוקר את השתיקות הקשורות למחלתו של המטפל, אשר עוצרת את חברי הקבוצה לדבר על נושא המחלות בקורותיהם הם. היא מספרת על המטפל כ"מרפא הפצוע" אשר, אם הוא מוכן לשבור את השקט בהתערבויות המפתחות יכולת הקבוצה לשאת פירושי העברה, יכול לשחרר גילויים מאד מרפאים וגם פתרונות שפוקס קרא להן הגעה ל"המרחב המשותף" – האזור של דאגות וחרדות משותפות לקבוצה.

סולינץ' (2002) מתארת מחקר חשוב על הפיצול בין החברים המדברים והשותקים בקבוצה. היא מתארת את החשיבות בשימוש המטפל בהעברה הנגדית שלה במצבים אלה – על ידי שהיא מוצאת מילים עבור אלה שהלכו לאיבוד בשקט. על ידי היכולת לשאת את השקט ברגעים מסוימים, יכול להתעורר רב שיח העוזר לחברים היותר "אוטיסטים" בקבוצה למצוא את קולם דרך התמלול הקודם של המטפל.
4. דיכוי שקט על ידי הלא מודע החברתי בחברתנו בשנות ה 40' נערכו דיונים מרים, בין שתי ה"גברות המובילות" של שתי אסכולות הפסיכואנליזה אז, על התוצאות של הגישה הטיפולית בעקבות מודלים שונים של התפתחות הילד. צד אחד נראה מחוייב לגמרי להסתכלות שהילד נשלט על ידי תפקודים גופניים (sensorimotor) ושהאגו צומח מתוך התפקודים האלה. הצד השני היה בטוח באותה המידה שהילד כבר נולד עם אגו המתפקד בתוך התפקודים הגופניים. הקבוצה הראשונה יוצגה על ידי אנה פרויד, השנייה על ידי מלני קליין. המרירות של הקונפליקט וההקצנה של העמדות נהיו לאגדות ונודעות כ"וויכוחים במחלוקת".

הדחקה שקטה על ידי הלא מודע החברתי שבחברה

סדרת דיונים התרחשה בשנות ה 40, בהם "גברות  מובילות" של שתי אסכולות בפסיכואנליזה, לקחו חלק בסדרות של ויכוחים מרים,שעסקו בהשלכות של מודלים תיאורטיים שונים בהתפתחות ילדים על הפרקטיקה הקלינית של פסיכותרפיה. צד אחד דגל בהשקפה שבתחילה הפעוט  נשלט על ידי הפונקציות הסנסורי מוטוריות  ומהן מתפתח האגו בהדרגתיות. צד שני היה משוכנע בעמדה שהאדם מגיע לעולם עם אגו אשר פועל וממשיך להתפתח באמצעות הפונקציות הסנסורי מוטוריות. קבוצה ראשונה היתה מיוצגת על ידי אנה פרויד, השניה על ידי מלאני קליין.  חילוקי הדיעות המרים ביניהן נודעו בשם CONTROVERSIAL DEBATES

ניהלו אותם שתי נשים יוצאות גרמניה, יהודיות, בשפה האנגלית ובחברה נוצרית. כאשר אני שואל סטודנטים שלנו  מה היה הנושא כאן ומדוע שתי  הפרוטגוניסטיות של הפסיכואנליזה היו כל כך מנוגדות זו לזו, התשובות שלהם מזהות את תוכן הדיון ואת האישיות של המתווכחות. נדרשת מידה רבה של  שכנוע כדי להביא משהו אחר אל האור.   מה עוד התרחש באותה תקופה? אנשים מעלים מהר את מלחמת העולם השנייה.  ומה עם בני המשפחה שלהן אשר לא הצליחו לברוח? הם נהרגו כולם.  אז לאיזו מטרה שימשו הדיונים הללו מעבר לתרגול של הדעות השונות? אנו מגיעים סוף סוף להבנה של שתיקה והתקה .  רצח המוני של אוכלוסיית אזרחים יהודים חסרת אונים  היה  UNSPEAKABLE בלתי ניתן לדיבור. אלו שחיו באנגליה  סבלו, בידיעה מה קורה שם , אך סבלו בעיקר בשקט . סבל זה  תורגם לקונפליקט בעניין התפתחות ילדים אשר יצר סכסוך שהסיח את הדעת. הדרך בה התנהל העימות, לוחמני, טעון , מלא מתח, הצורה שקיבל ואי היכולת של שתי הדמויות המובילות להגיע  להסכמות זו עם זו, כל זה צריך להילקח בחשבון בתוך הקונטקסט של התקופה שלו.. תוכן העימות ואישיות המתעמתות אינם מספיקים  להבנת מה שהתרחש.  אנו זקוקים לקונטקסט  וזו התרומה של האנליזה הקבוצתית.

כיצד הלא מודע החברתי משפיע על הפרט? לא רק אלו הנמצאים במגע ישיר עם העימות או בבריחה ממנו  , לא רק הקורבנות או הפוגעים ובני משפחותיהם הם אשר נרדפים על ידי רוחות הרפאים.

ניצול מאושויץ , עם מספר על זרועו,אשר פגשתי בקרואטיה אמר שעשן המשרפות הדביק את כולנו. גיליתי את כוונתו בשנאה שלי ובמשאלה שלי להרוג. כאשר הייתי במוזיאון יד ושם לצורך מחקר על נסיבות מותם של בני משפחתי, נכחו במקום חיילים ישראלים  . הם היו שם עם כלי נשקם ועם המפקדים שלהם . בהתקרבנו אל סיום התערוכה , מול תמונה של נוף ריק , כאשר נראה שלא נותרו יהודים באירופה אלא רק נעליים ואביזרים , אחד החיילים הפיל מחסנית של קליעים. התכופפתי לעזור לו לאסוף אותם. החזקתי את הקליעים בידי ורציתי לבקש ממנו את הרובה כדי לירות בנאצים . לא חשוב איפה שהם נמצאים. לא חשוב אם בכלל נותרו נאצים, פלסטיני יכול למלא את מקומם. הרגשתי שהייתי יכול לירות בכל מי שנראה שהוא מאיים על יהודים ולא חשוב מה הן כוונותיו האמיתיות. כמובן החזרתי לו את הקליעים. בוודאי לא היה לו מושג על מה שהיה מאחורי השתיקה שלי כאשר חייכנו זה לזה.

רבים מאיתנו נמצאים במקום זה. אפילו עכשיו.

כאשר עזרתי לחבר בישראל, להבעיר  אש באח שבביתו, שוחחנו על האפשרויות השונות להניח את בולי העץ וכיצד מתחזקת האש והבעירה משתפרת כאשר מאפשרים זרימת אויר ביניהם . המילים בהן השתמשנו היו טעונות במשמעויות שהתבררו במהירות . ההתייחסות של מילים אלו אל התנאים בהם בני משפחתנו נשרפו בשואה היתה בלתי נסבלת. הבטנו זה בזה ושינינו נושא.  הדבר נותר ( NSPEAKABLE )בלתי ניתן לדיבור עד עכשיו.

הקומפוזיציה של הקבוצות שלנו , באנליזה קבוצתית, היא נושא מרכזי. אנו נוהגים להשתמש במילה  סלקציה. אני חש אי נוחות מול השימוש הסטנדרטי במילה זו בגלל הקונוטציה לשואה.

אנו שותקים לגבי כה הרבה דברים שהם עבורנו (USPEAKABLE ) בלתי ניתנים לדיבור . התוצאות הטראומטיות של השואה , ועצם השימוש במושג טראומה, נעלמו מן הספרות הפסיכואנליטית בעשרים השנים הראשונות לאחר השואה.

המחקר המפורסם של חנה יבלונקה על משפט אייכמן סימן את כניסת הנושא לספרות הפסיכולוגית בישראל ומחוץ לה, בשנה שאחרי המשפט.  באנליזה קבוצתית אנו משתמשים במושג FIGURATION) ) תצורה כדי לתאר את ההצטלבות הדינמית של  הנושאים המעסיקים אנשים בקבוצה , באמצעות אסוציציות והרישום הסימבולי SMBOLIC  REGISTER שהן יוצרות מתהווה גשטלט אשר נעשה גלוי או חבוי. למשל קבוצה זו מעולם לא דיברה על סקס, קבוצה אחרת מדברת הרבה על סקס. קבוצה נוספת לא דנה אף פעם באישיות המנחה בעוד אחרת עושה זאת שוב ושוב.  אלו  הן תצורות (FIGURATIONS )של הקבוצות הקטנות שלנו.

לתצורות החברתיות אשר  קובעות דגמים חברתיים ותרבותיים יש נוכחות שמחלחלת , נוכחת בכל  ועמידה לאורך זמן. הן קובעות גורלם של נושאים להיות מושתקים או לשמש מוקד להתעניינות . בתחילת ימי הביניים , לאחר מסעות הצלב,היהודים כעם נעלמו מן המודעות הפומבית , לא הופיעו בספרות, במוזיקה,למרות שהיו קיימים כעם. תצורות (FIGURATIONS ) דומות הופיעו בחצי האי האיברי לאחר גירוש ספרד 1492ופורטוגל 1497. אך היהודים נשאו עמם את ספרד ופורטוגל במסעותיהם באזור הים התיכון ובלבנט, בשפתם בתרבותם , הם שרו בשפת הארץ ממנה באו כאשר הוגלו מהאי רודוס ב1943.  כל אלו הן תצורות  FIGURATIONS)).

ומה עם התצורות כאן? פרויד ב1933 , בספרו   אי נחת בתרבות עושה שימוש בפסיכואנליזה לתחום הפוליטי. הוא מביט בסבל שאנו ממיטים זה על זה  ומציין את מה שנראה לו האירועים הכי נוראים בהיסטוריה האנושית.  חיי העבדות ,   החיים בגרמניה במהלך 30 שנות המלחמה שבה מחצית האוכלוסייה נכחדה.   חיי היהודים בתקופת האינקוויזיציה וחיי היהודים בגטו בזמן פוגרום.   בתקופה זו הוא לא ידע מה מחכה לבני משפחתו בשואה. אילו ידע מה המאה ה 20 מכינה היה מכליל את החיים במחנות ריכוז ברשימה זו. אך, האם לדעתכם היה מכליל ברשימה זו את החיים במחנות הפליטים?  איך התצורות של ההבנה שלנו נותנות לגיטימציה לצורך שלנו בביטחון ובשלום  כאשר התנאים בהם אנו מממשים זאת משאירים רבים מן המתנגדים לנו תחת מחסה פלסטיק בחורף?. תנאי החיים הקשים שלהם נעשים בלתי נראים באמצעות תצורות שלנו. פשוט לא רואים אותם. האם פרויד היה מופתע מן הפראות של האלימות המתגלה בעימותים אותם חווים כאן, כאשר אלפי רקטות נורות על אוכלוסיה אזרחית על ידי אוכלוסיה שכנה אשר מוטלים עליה תנאי חיים של סגר ועוני?

מסקנות

הנה קטע מסכם מתוך היסטוריה של התרבות אשר בו האנליזה הקבוצתית עוזרת לנו לראות כיצד מוזיקה מתחילה היכן שהמילים נכשלות.

לעוף חשבתי

לעוף, חשבתי, על כנפיים של זהב;
go settle upon the slopes and the hills, ללכת ולהתיישב על מורדות וגבעות,
where, soft and mild, the sweet airs היכן, רך ונעים, את המנגינות המתוקות
of our native land smell fragrant! דובר של ריחני שלנו ריח האדמה!

Greet the banks of the Jordan לברך על גדות הירדן
and Zion's toppled towers… ומגדלים המתמוטטים ציון של …
Oh, my country so beautiful and lost! הו, ארץ יפה כל כך אבוד שלי!
Oh, remembrance so dear and so fatal! אה, זיכרון יקר כל כך כל כך קטלנית!

Golden harp of the prophetic seers, נבל הזהב של הרואים נבואיים,
why dost thou hang mute upon the willow? למה נאמנות תדבר אילם לתלות על עץ הערבה?
Rekindle our bosom's memories, להצית מחדש את הזיכרונות בלב ובנפש שלנו,
and speak to us of times gone by! ולדבר איתנו על ימים עברו!

Mindful of the fate of Jerusalem, לב אל גורל ירושלים,
give forth a sound of crude lamentation, לתת ושוב קול קינה גולמי,
or may the Lord inspire you a harmony of voices או שאלוהים לך השראה הרמוניה של קולות
which may instill virtue to suffering. אשר עשוי להקנות תוקף לסבל.

נבוקו- אופרה של ג'וזפה ורדי- מקהלת העבדים העבריים

של מי הוא הקול הדובר כאן? לאיזה כיוון אמורות מחשבות אלה  לזרום? הדוברים הם העבדים העבריים בבבל, בשנת 580 שנה לפנה"ס. געגועיהם מפנים את מחשבותיהם  לירושלים, ממנה הם גורשו. מה הוא הרקע  למוזיקה זאת, ומה היה ההקשר של התאמתה של המוסיקה למזמור 137 בתהילים? זוהי היצירה למקהלה  הגדולה ביותר של ורדי, וזוהי גולת הכותרת של האופרה  "נבוקו". האופרה הועלתה  לראשונה בלה סקאלה של מילנו, בשנת 1842. ורדי התאים מוסיקה למילות  המזמור מס' 137.   הליברטו ב "נבוקו" מספר על  תככי משפחה בקרב יהודים בבלים, מיד לאחר שירושלים נבזזה. ורדי מצא עצמו מספר לקהל לא על גלות בבל, אלא על מצב השעבוד של איטליה על ידי צרפת, אוסטריה, וספרד, שהחזיקו בחלקים שונים של איטליה- בתקופות שהיא שימשה שדה קרב לכוחות זרים. איטליה כפי שהיא היום עדיין לא הייתה קיימת. המילים והמוזיקה  של ורדי הוו סמלים ל-Risorgimiento,, שהיא התנועה הפוליטית שהונהגה על ידי גאריבלדי, והיא זו שמיסדה את איטליה, כאומה מודרנית, בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה. מדוע המוזיקה כל כך אפקטיבית? מרבית האיטלקים היום, במידה וישמעו את המוזיקה הזו, יוכלו  להביע את דעתו על נושא הזה. במוזיקה הזאת למקהלה,  היהודים מתוארים כעבדים, זהו שיר מזמור הממוקם  בבבל של לפני 2500 שנים.  אף אל פי כן,  מזמור זה עדיין מגלם את החלום הלאומי שהיה קיים באיטליה במאה ה-19. המוזיקה היא מטאפורה, אך האתגר שלנו הוא להבין כיצד במאה ה-19 מוזיקה זאת סייעה בתהליך ההמרה של  געגועים אל עבר תחושת שייכות לאומית. דבר היה אפקטיווי עבור האיטלקים באותו אופן שבו מזמור 137 מתהילים שימש עבור היהודים, למרות שמה שמתואר שם התרחש לפני 25 מאות בשנים.

ורדי הלחין את המוזיקה הזו כאשר הוא שב לעסוק בחיי המוזיקה לאחר מותם של אשתו וילדיו ממחלה זיהומית. הצער שיש במוזיקה זו, והעילוי שבסבל, מבוססים על התנסותו, ומעוצבים מחדש דרך חייהם של אחרים. מילות הליברטו ניתנו לו על ידי חבר מעורב, אשר לילה אחד, התעקש שהוא ייקח זאת הביתה וילחין זאת למוזיקה.  שנים רבות לאחר מכן, ורדי סיפר שבאותה עת הוא היה עדיין מוכה יגון, לכן כשנכנס לביתו הוא הטיל את דף המילים שחברו נתן לו אל הקרקע, הוא חש שבמידה והייתה בביתו בה בעת אח בוערת היה משליך את הדפים ושורפם באש. הגורל הפגיש את הליברטו וגרם לו שייפתח בדיוק בנקודה בה ניתן היה לזהות את מזמור 137 של תהילים  ודבר זה תפס את תשומת ליבו של ורדי. אירוע זה הביאו להתיישב ולהלחין מוזיקה למילים אלו, של    Va Pensero כאשר השחר כבר הפציע.  ורדי מת, בשנת 1901, ההמון במאות אלפיו ליווה אותו בדרכו האחרונה,  כשהוא שר את המזמור הזה בעודו מלווה אותו לקברו. התרחשות זאת לוקחת אותנו מהשתיקה של העצב, אל  עבר הנחמה שבמוזיקה. האם תרצו להצטרף אלינו כאשר אנו שרים זאת עם סיומה של הפעילות להיום?
תודה למתרגמים – דר' פנינה רפפורט,דר' רובי פרידמן,מרית יפה מילשטיין,ארנה לוין-מגד,דר' שרה קלעי,עודד נוה