הרצאה 3

ביון ופוקס ומה שביניהם

נורית גורן

ביון ופוקס ומה שביניהם

גם פוקס ( 1976- 1898) וגם ביון (1979 – 1897 ) בנו את התיאוריה הקבוצתית בשנות הארבעים, הושפעו מתקופת מלחמת העולם השנייה והוציאו לאור את המאמרים הראשונים שלהם על קבוצות תוך שנה אחד מהשני (ביון וריקמן ב1943, פוקס ולואיס 1944).
באופן מוזר  הם לא השפיעו אחד על השני, למרות שהיה להם הרבה מן המשותף: תקופת חיים ותרבות דומה, שניהם צאצאים של התרבות הפסיכואנליטית ובאו מפרוייקט נורספילד בברמינגהם,  שניהם הרחיבו את הפילוסופיה הפרוידיאנית וחקרו את הלא מודע בקבוצה, אך הם התעלמו זה מזה התעלמות הדדית, וכל אחד מהם פנה לשביל משלו.
ראיית הקבוצה כשלם
שניהם תרמו רבות להבנת מושג הקבוצה כשלם. איך הגיעו למחשבה זו? מאיפה לקחו זאת? זו הייתה אידאה שהייתה באוויר בתקופה זו.
1930 –1920 השנים הקלאסיות של פסיכולוגיה חברתית. קורט לוין, שלמדתם עליו בהרצאה הקודמת, התייחס למושג השדה – שהוא בעצם כל היישות החברתית  המתוארת כמערכת כוחות הפועלים במרחב האינטרפרסונלי, כדי להניע כל אינדיבידואל לתפקיד חברתי ספציפי ולמצבים פסיכולוגיים.

אריק טריסט, פסיכולוג מטביסטוק נסע לארה"ב והביא את תיאוריית השדות של לוין לאנגליה וזה השפיע על ביון ופוקס. שניהם, נגשו לטיפול קבוצתי מתוך התבוננות של הקבוצה כשלם. זה קשור במידה רבה להשפעת תיאורית הגשטאלט ופסיכולוגיה חברתית על שניהם. אך הם ראו את הקבוצה כשלם בדרכים שונות.

פוקס, התעניין בקבוצה כגשטאלט, הפרט הוא התבנית הקדמית של מערכות היחסים בתוך המטריקס היוצר את הרקע. זה מושך תשומת לב סביב יחסיו של הפרט עם הקבוצה, והסימפטומים הנוירוטיים של הפרטים המטשטשים מול  העניין של הקבוצה ושל המטפל. פוקס הדגיש את תבניות התקשורת והרחיב את זה, יחד עם ראיית הקבוצה כשלם.

ביון, לעומת זאת, ראה את הקבוצה כשדה ולא מטריקס ונתן לזה הבנה פסיכואנליטית. שמר את הרעיון של נוירוזה, אבל ראה את הקבוצה כאתר של הנוירוזה, ונתן תשומת לב טיפולית לנוירוזה של הקבוצה.

יש תחושה שביון ופוקס ניגשו לקבוצות מכיוונים הפוכים. בזמן שהם התקרבו לעולם הקבוצות.  פוקס היה פסיכואנליטיקאי מומחה ובעל ניסיון של 10 שנים וראה את הקבוצה כמערכת של אינדיבידואלים, שהאינטראקציות ביניהם הפכו למוקד התעניינותו.
בעוד שניסיונו של ביון היה סביב ארגון גדול, הצבא הבריטי, והמוקד שלו היה סביב הקבוצה כיישות בפני עצמה,  הנוצרת על ידי הליקוי הפוטנציאלי של הפרט בתוך התהליכים קבוצתיים. לפיכך, פוקס מיישם פסיכולוגיה של פרט לקבוצות; ביון מיישם פסיכולוגיה ארגונית לקבוצות.

ביון בפרוייקט נורספילד-  Northfield Hospital

כדי להתמודד עם מבול הנפגעים הפסיכיאטריים ששבו משדה הקרב במלחמת העולם השנייה, סיפח הצבא הבריטי בית חולים לחולי נפש – הולימור- והפכו לבית חולים צבאי של נורספילד. שם ערכו פסיכיאטרים בעלי הלך רוח קבוצתי ניסויים בקנה מידה גדול בטיפול קבוצתי וקהילתי, בזה אחר זה.

ביון- קבע לו למטרה לייצר "גברים המכבדים עצמם, המותאמים חברתית לקהילה ומוכנים לקבל עליה אחריות" .

בשנת 1943 פוגש פוגש את המאושפזים מתוך אי הידיעה שלו עצמו כיצד יש לטפל בהם. המסגרת המוכתבת על ידו היא מינימלית :

·       חובת השתתפות בשעת אימון גופני יומי. אלא אם יש שחרור רפואי

·       חובת השתתפות בקבוצת פעילות אחת לפחות. מלאכת יד, נגרות, תכתובת צבאית, קריאת מפות ועוד

·       לכל פרט החופש להקים קבוצה חדשה. על פי רצונו

·       אדם החש שאינו יכול לקחת חלק בפעילות קבוצתו יחויב  ללכת לחדר מנוחה. שם אחראי אח, חייב לשרור בו שקט שיוכל לשמש לקריאה, כתיבה, משחקי דמקה וכיו"ב. תהיינה בו מיטות למנוחה.

·       כמו כן הוכרז על מסדר יומי  כשהמטרה לאפשר למאושפזים לקחת צעד מתבונן על פעילותם לקראת פיתוח סמינרים טיפוליים.

נחישותו שלא לנסות לפתור בעיה כלשהי לקבוצה עד שלא סומנו גבולותיה בבהירות סייעה ליצור בקבוצה תחושה אמיתית שעליה לנסות להתמודד עם משימתה מתוך רצינות מדעית. תוך חודש התחוללו שינויים גדולים ביותר כשלקראת סופו היה קשה למצוא זמן לכל הדברים שאנשים ביקשו לעשות. ביון הספיק לשהות במחנה נורספילד שישה שבועות בלבד ואז הופסק הניסוי שעשה. ביון בנה את המודל כמודל צבאי, המנהיג יביא את אנשיו למול האויב, האויב הינו הניאורוזה- אויב התוקף את המורל הרגשי.

תהליכי למידה: ביון לא ראה עצמו כמטפל היודע  מה נכון עבור מטופליו  אלא כמי שמוכן לחקור וללמוד יחד איתם את תהליך הריפוי שלהם.  ביון מציין שתי פוזיציות למידה חשובות בחיי הפרט:

–    Kהמשאלה לא לדעת. "גן עדן של שוטים" לאטום עצמך מפני למידה ושינוי. סתימת הידיעה באינפורמציה לא רלוונטית כמו ציטוט תיאוריה. זוהי ידיעה ללא כאב, ללא צמיחה, כשמטופל מסכים מאד עם המטפל  (אמירה כמו: היה מעניין אך לא חידשתם לי כלום, או, אישתי רצתה שאבוא לקבוצה)

K+  המשאלה לדעת, סקרנות, הרחבת המודעות, להסכים להיות במצב של אי ידיעה עם הקשבה ותשומת לב, זה מוביל למפגש עם כאב על חוסר מושלמותנו.

בכל פסיכותרפיה קיים מתח מתמיד בין הרצון לדעת ובין הפחד לדעת, למידה מהניסיון מול השנאה ללמוד מהניסיון, על מנת שנוכל לתפקד טוב בחיינו, הפרופורציות בין שתי הפוזיציות צריכה להיות דינמית.

גם המנחה כמו משתתפי הקבוצה עובר תהליך של ויתור ונדרש לתובנה. המנחה צריך לוותר על הידע הקיים בו לטובת ידע חדש שצומח מתוך קירבה רגשית רבה ככל האפשר לחוויית הכאן ועכשיו של הקבוצה. הבלתי ידוע מעורר חרדה נוראית, את הקטסטרופה הגדיר ביון  " אותו דבר שאינו ניתן לתיאור".
המנחה מגיע לקבוצה עם כל מה שיודע כל חייו אך בו זמנית עליו לשכוח הכל, כדי שייכנס רענן כאילו נכנס בפעם הראשונה, רק כך ייפגש עם ניסיון חדש מבלי לחברו לניסיון העבר.
Without memory, without desire and without understanding

אין לבוא למפגש עם הקבוצה עם מחשבה פעילה לגבי מה שעתיד להתרחש. אם נקשיב למה שקורה ב"כאן ועכשיו" של הקבוצה יעלה המוטיב המרכזי,  כך ניפגש עם הקבוצה במקום שנמצאת בו היום. הקבוצה יכולה להיות עסוקה זמן רב באותו נושא, אך המנחה צריך בכל מפגש מחדש לתת לה לגלות את זה בעצמה. ככל שהמנחה פתוח לקלוט דבר חדש, כך השינוי אפשרי יותר. המנחה אמור לבוא נקי לקבוצה, לא נעול על מחשבה מסוימת, מובילה אלא משמש כאנטנה קולטת אותות.

תפקוד הקבוצה פועל בו זמנית בשתי רמות – באופן מטפורי כאילו קיימות שתי קבוצה הפועלות באופן סימולטני.

קבוצת העבודה: יש לה משימה ועליה לבצע אותה בתנאים מסויימים. ההתנהגות השלטת בה רציונלית, מכוונת למציאות ורלבנטית למשאבים הקיימים בקבוצה ומאופיינת בתהליכי חשיבה משניים.

קבוצת ההנחות הבסיסיות: קבוצה הצללים: צומחת בשל האיום-החרדה השזורה בתהליך הלמידה ומאופיינת בכוחות קולקטיביים רגרסיביים ותהליכי חשיבה ראשוניים. הקבוצה פועלת "כאילו", ההנחות אינן מודעות אך הן בסיס להתנהגות מיידית, אינסטינקטיבית ולא רציונלית.

שלוש ההנחות הבסיסיות:

אספקט התלות

מטרת  קבוצת ההנחה הבסיסית של תלות  היא להשיג ביטחון ולהיות מוגנת באמצעות אדם אחד- המנחה "הכל יכול". ההנחה הבסיסית היא שקיים אובייקט חיצוני אשר תפקידו לדאוג לביטחונו של האורגניזם הבלתי בוגר.
כשהקבוצה עובדת תחת הנחה בסיסית זו היא חשה הקלה זמנית אולם לא חולף זמן רב ומופיעים סימני אי נחת הקשורים למשל לתחושת אשמה בקשר לחמדנות. ההימצאות בעמדה התלותית מעוררת טינה כלפי האובייקט בו אני תלוי כמו גם הקלה. קבוצה התלות אינה קיימת במובן הטהור שלה כפי שקבוצת העבודה אינה קיימת באופן הטהור שלה. אך יחד עם זאת קבוצה שתהיה בה דומיננטיות של אספקט התלות, כל היחסים עם המנהיג יקבלו אופנות של כת דתית ופולחן דתי.

אספקט ה -FIGHT AND FLIGHT

ההנחה הבסיסית של הקבוצה היא שאנשים באים לקבוצה כדי לשמר אותה, שימור עצמי זה אפשרי רק על ידי לחימה במישהו או במשהו או על ידי בריחה ממישהו או ממשהו.  בפאזה זו הקבוצה מבינה ומרגישה שהמנחה קמצן, מנצל לרעה את הקבוצה ואת כוחו. הפנטזיה על המנחה הכל יכול מתחלפת בפנטזיה על המנחה הרע. האויב המשותף שיש להתאחד מולו ולהלחם בו שהרי הוא בקמצנותו הורס את

הקבוצה. הקבוצה מחפשת מנהיגות מתוכה – FIGHTER  מוצלח , או ברחן זריז שילחמו את מלחמתה. ביון לא מפריד בין הלוחם לבורח – לדעתו מול סכנה או מתקיפים או בורחים. שתי התגובות מעורבבות כל הזמן.

אספקט הזוגיות

הקבוצה נפגשת למטרת  זיווג ובריאה, כדי ליילד את המשיח, את המושיע. שני אנשים מתמזגים בשם הקבוצה כדי למלא תפקיד זה של זוגיות ורבייה. הקבוצה מנסה למצוא זיווג שיוליד את המשיח, שינחה את הקבוצה כמצופה. האוירה השלטת במצב זה הינה אופורית, אופטימית כיוון ששלטת אווירה של תקווה. תקווה שיוולד מנהיג חדש או רעיון חדש שיביא חיים חדשים, שיפתור בעיות ישנות, שיציל את הקבוצה מרגשות השנאה, ההרס, והייאוש. אולם כדי לשמור על התקווה יש לשמור שהמנהיג לא יוולד,  אם יוולד המנהיג לא יהיה למה לקוות.

קבוצת העבודה וקבוצת ההנחות הבסיסיות אינן פועלות באופן טהור. מה שנראה במציאות זה קבוצת עבודה אשר מפעפעת לתוכה קבוצה ההנחות הבסיסיות. למרות השפעת ההנחות הבסיסיות  קבוצת העבודה היא המנצחת בטווח הארוך.

מושג הערכיות- VALENCY

לכל אחד הנטייה להיכנס לתוך חיי הקבוצה במיוחד לאספקטים הלא רציונאלים והלא מודעים של חיי הקבוצה. זו היא רמת הסף של כל אחד להגיב  ברגישות לכל אחת מההנחות הבסיסיות.   הפרטים שונים זה מזה  לא רק  ברמת הוואלנסי אלא גם בסוג ההנחה השונה שעוצמתה חזקה יותר.
המנחה כמו הקבוצה פועל על פי הנחות בסיסיות של הקבוצה אך בשונה ממנה יש לו עמדת תצפית משלו. כאילו יושב על הר רואה את הקבוצה כשלם  וכך בסיטואצית ההנחיה המנחה יעשה משהו אחר מהקבוצה בעזרת הכלים המקצועיים.

הפירוש על פי ביון

האינטרפטציה על פי ביון אמורה לתרגם קוד ביתא לקוד אלפא.

מחשבות ביתא – מחשבות שאינן ניתנות למחשבה. אלה מחשבות התינוק, הקיימות בתוכו אך עדיין אין לו כלים לחשוב אותן. הוא יעביר אותן לאמו בקודים התנהגותיים.

מחשבות אלפא-  מחשבות הניתנות למחשבה. אלה מחשבותיה של האם שיש לה שפה וסמלים והיא קולטת את הביתא של התינוק ומתרגמת אותן לאלפא עבור התינוק.

למעבר מקוד לקוד יש חשיבות עצומה בעבודת הקבוצה. הקבוצה, בעיקר בתחילתה, אינה יכולה לחשוב את מחשבותיה. על המנחה לאסוף את ההתנהגויות בחדר, את המסרים שמאחורי המלים ולהחזיר לקבוצה כלמידת שפה, מעבר מקוד לקוד.
ביון שפיתח את תיאוריית הקבוצה כשלם, נתן רק אינטרפטציות קבוצתיות. הוא הדגיש ופיתח את הגישה הרואה בקול היחיד בקבוצה ביטוי לקול של הקבוצה כולה – השופר של הקבוצה.

נורית גורן: gorenurit@gmail.com