הרצאה 7

קו תרפיה: יתרונות וחסרונות

מרית יפה מילשטיין

• כשאנחנו עובדים בקו הנחיה אנחנו לא מספרים אחד לשני איך אנחנו עובדים אלא מראים אחד לשני איך אנחנו עובדים בכאן ועכשיו. משום כך זהו מקום מאד חשוף ופגיע.
• זהו מקום בו מתרחש דו שיח של מראות שבו אני רואה איך הפרטנר שלי נראה והוא רואה אותי. ובנוסף אני רואה את עצמי במראה (דרך עיניו) דרכו.
• האתגר שבעבודה בשניים ומול קב' הינו המפגש עם שאלות הכרוכות בתחושת הערך העצמי של כל אחד מהשותפים ביחידת ההנחייה. כאן מונחת תחושת הפגיעות הנרקיסיסטית והפיצוי הנרקסיסטי.
• ההסתכלות בראי לוקחת אותנו לשני מקומות: לאישור או להפרכה. אישור – לקבל אישור שאני חכם, רגיש ועוד. הפרכה – לקבל מהראי שאני לא : לא מספיק מבוגר, לא מספיק מוכשר. עלינו להתמודד עם מה שאנחנו מקבלים.
• קיימים שני סגנונות התמודדות עם פגיעה/איום כאלה:
  הסגנון האחד מאופיין במאבק נרקיסיטי – זהו מאבק לקבל פיצוי נרק' הבא לידי ביטוי במאבק של המנחה על מקומו, בניסיון הנואש שלו להיות במרכז אורות הזרקורים, בכך שאינו מאפשר שיעברו יותר משתי דקות בלי שהוא יאמר מילה –  זוהי השתלטות כפייתית הבאה על מנת שלא יהיה רגע של שקט גם לא שלו עם עצמו כדי לא להיפגש עם שאלת הערך העצמי שלו. מנחה שלא נותן לקו שיגיד משהו מבלי שהוא מיד יוסיף את שלו, נאבק בראי, כל הזמן תוקף. בשל הקושי וחוסר היכולת לקבל את ההשתקפויות, להכיל אותן ולוותר על הבלבדיות וכו' יש משאלה להרוס את הראי. ("מראה מראה היש יפה ממני?", במידה וזו עונה שכן, המראה תיזרק ותנופץ). משאלה כמעט קונקרטית לקחת פטיש ולשבור את הראי. למשל : "שנים חיכתי להנחות אתך, חשבתי שזה יהיה משהו, אבל כל מה שקורה מאכזב ולא שווה".
• הסגנון השני מאופיין בנסיגה נרק' – התכנסות נרקס', שבה המנחה פוחד ובורח מהמרכז, מהזרקור של הקב' כי שם עלולה להתעורר הפגיעה. הסתתרות כפייתית מהזרקור הזוגי והקבוצתי. (לעיתים קרובות קורה שבהתחלה הזוג משלים עם ההמנעות והנסיגה, גם כי היא מפנה את כל הבמה למנחה האקטיבי, אך עד מהרה הפגיעות מתפרצת בין השאר כיוון שלמנחה האקטיבי חסרה המראה המשקפת לו את עצמו ואז יופיע כעס. (כמו המנעות מדיבור לפני או אחרי המפגש, המנעות מללכת להדרכה וכו'). עוד ניסיון ל"כסות" את המראה למשל :"זאת קב' ילדותית ולא בוגרת". זה נשמע מקצועי, אבל רגשית בלתי נסבל.
• כל אחד מאתנו נמצא על פני הרצף.
• כשמדברים על השתקפויות שווה להחזיק בראש את האמירה של זינקין על malignant mirroring (מראה מעוותת) השתקפות הרסנית באחר. לעיתים, ראיית העצמי באחר עשויה להיות בלתי נסבלת, שנאה כלפי השני בשל היותו מראה למשהו בלתי נסבל בעצמי עשויה להזכיר השתקפות מעוותת כמו בהיכל מראות קמורות וקעורות בקרקס המעוותות לחלוטין את גופנו ומשבשות את תפיסתנו העצמית ואת דימוי הגוף והזהות העצמית. במצב של בשלות ובגרות נפשית, במצב שבו החרדה בשל השתקפות זו מוכלת, ניתן להסתכל במראה המעוותת ולצחוק, אולם במצבים בהם החרדה, האי ביטחון ואי הידיעה שולטים, התבוננות במראות שכאלה עלולה להכניס לחרדה ואימה משתקים. במקום של הפגיעה הנרקיסיסטית קיים גם הפוטנציאל של התיקון. התיקון מתרחש ברגע שאני יכול להרגיש שלמרות שאני פגום – אני שווה ומוערך וכן להרגיש שלמרות שהשני פגום אני מעריך אותו.  זוהי משמעותה של אהבה. ההכרה בחלקיות, ובאי מושלמות – ההזדקקות לשני שאינה מוחקת את העצמי תביא לאינטגרציה.

מודל התפתחותי של יחידת ההנחייה (דיק ושותפיו)

שלב הפנטזיה – כל מה שקורה לפני שאני פוגש במנחה השני.

• השאלה הראשונה שעולה היא איך אני נפגש אתו ? שתי אופציות – פגישה עיוורת או הכרות מוקדמת . פגישה עיוורת מאפשרת השלכה מקסימלית על הזולת, מרחב שלם של פנטזיה איזה פרטנר הייתי רוצה שיהיה לי או להיות. מלווה בחרדה – אני ולא הוא.
  הכרות מוקדמת מאפשרת השלכה על בסיס קיים, אני בא עם דעה אבל מניח אובייקטיביות. קיימת חרדה.
• השאלה השניה היא לגבי דרך הבחירה. בחירה עצמית מול שידוך. בבחירה עצמית מתקיימת דיאדה, בשידוך נכנס אלמנט השדכן משמע טריאדה. כאשר קיימת פנטזיה , קיימות ציפיות המביאות למקום בו אנו הכי רגישים, אזי אנו נעים על רצף שבין הפתעה לאכזבה.
• קימות תנודות בין אידיאליזציה לדה אבלואציה של שני דברים. של האובייקט – המנחה השני ושל דפוס הקשר. הדבר שמאפשר מעבר לשלב הבא הנו ההתפכחות. קבלה של היחד וחוסר היחד שלי כמו גם של הפרטנר שלי.

שלב ההכרות – בו נבנים יסודות יחידת ההנחיה.
ההתמודדות הנה ב 3 מישורים      :
עולם פנימי אישי – התחלקות בציפיות, במחשבות וברגשות שעברו בשלב הקודם. מאבק על זהות אישית, הפחד לבלוע ולהבלע, מאבק על הדומה והשונה, הערכה והתאמה של אישיות שני המנחים, בדיקת שווי המשקל בין השנים. השוואת ההופעה בפני הקהל וחרדת ביצוע. מרכזיות מול שוליות.
מפגש בין עולמות – מסגרות התייחסות קודמות, כיוון תיאורטי, פילוסופי וטיפולי, סגנון עבודה אישי, התרגלות והתאמה לרמת פעילות אישית.
נושאים סטרוקטוראליים – בדיקת היחסים בין המנחים מחוץ למפגש הקב', מתי נפגשים?, סופרוויז'ין, מי כותב ואם בכלל וכו'. ארגון התחלת הקב', סטינג, תוכנית עבודה וחוזה.

שותפות ונישואין – החתונה: עד עכשיו הייתה אופציה לא להתחיל את הקב'. מעתה ואילך – עובדת וקיימת שותפות ואחדות עד הסוף. צריך להיות רגישים לשלב המעבר וזהירים ביותר בקב' מגירושין. הפכנו ליחידת הנחייה. השאיפה להגיע לתמיכה בנקודות החלשות של כל אחד, ועידוד וחיזוק הנקודות החזקות. הקשר בין שני המנחים יהיה חופשי יותר ובריא יותר כאשר יהיו בו הו נקודות החוזק והן נקודות החולשה. נמצאים על רצף שבין:
תחרות וקנאה להשלמה. חולשה וגרנדיוזיות זהות אינטגרטיבית, כבוד הדדי מודעות להבדלים. בסיכומו של השלב – השניים מתפקדים טוב לפחות כמו כל אחד מהם בנפרד ואפילו יותר.

שלב גידול הילדים – המשפחה: התמסדות הנישואים. עד עכשיו הדגש היה על השנים. מעכשיו משתחררת אנרגיה להתעסק עם הילדים, conflict free. משתחררת אנרגיה לעבוד על ציר ההתערבות ועל הביחד בקב'.

שלב ההתרעננות – גיל 40 : יונג מדבר על קבלה לאנליזה רק מגיל 40 שכן עד אז עסוקים בקיום הפיזי, בגוף ובמלחמת הקיום. עכשיו מתפנה אנרגיה לעסוק בדברים אחרים.אותו דבר קורה גם ביחידת ההנחיה. יש פחות ופחות עיסוק בקיום הפיזי ומתפנה אנרגיה לעסוק במהויות העבודה בשנים. פניות לפיתוח מודל חדש אישי וזוגי. גילוי החלק הייחודי וקונספטואליזציה של היכולת המשותפת.

כשאנחנו מתבוננים על הדינמיקה הקבוצתית אנחנו מתבוננים על שלושה מימדים:
דינמיקה תוך אישית, דינמיקה בין אישית, בין שניים, שאלות של קירבה ומרחק.
דינמיקה של שלושה – 'משלוש יוצא אחד'.

פרגו מציע לנו להתבונן על אחד המשולשים האדיפאלים בקב' ואולי המרכזי שבהם, המורכב משלושה שחקנים : אני, הקו שלי והקבוצה. הוא מדבר על הפיצולים האפשריים בינהם. בין המנחים קיימת חלוקה המקבילה לחלוקת התפקידים ההורית.  (לא בהכרח לפי הג'נדר): מנחה אמהי – מכיל, רגשי. מנחה אבהי – אינטרפטטיבי, משקף, מחזיק את החוקים.

• אפשרות אחת: באפשרות הזו שבה אבא והקב' ביחד ואימא בחוץ – הקב' מקדשת את השכלי והפונקציונאלי ומביטה בציניות ובבוז על העולם הרגשי. המנהיג שיוביל את הקב' באפשרות זו יהיה הרציונאלי, השכלתני שהוא task oriented. ( נראה התייחסות צינית ומלגלגת לשפה ולאורינטציה של הטיפול הרגשי. ("הוא ממשיך לעשות פיפי אבל עכשיו הוא יודע למה ומרגיש עם זה יותר טוב").
• אפשרות שניה: באפשרות שבה אימא והקב' ביחד ואבא בחוץ – הקב' עושה רומנטיזציה של רגשות ושל ההזדקקות, פועלת מתוך דגש על מה מרגישים (כך הקב' מפתה את אימא) ומתבוננת בציניות מרחיקה על פונקציונאליות, על יכולת פתרון בעיות, על תפקוד או על משימתיות (שכן אלה הם ייצוגיים של אבא, של האספקט הגברי). המשתתף שבוכה הכי חזק, משמע מרגיש הכי הרבה, מקבל מקום חשוב ומרכזי בקב', הוא מנהיג את הקב'.
• אפשרות שלישית: באפשרות השלישית שבה הקב' מוצאת מחוץ לדיאדת ההנחיה – מצב זה מתאפשר בעיקר (אך לא רק) בתוך קו שעובדים יחד זמן רב, ועובדים טוב. ההכרות הממושכת מהוה אלמנט מרגיע עבור שני המנחים ומרחיק את המנחים מלהרגיש את הקב', בעצם הקב' לא מעוררת במנחים חרדה. יתכן מצב שבו המנחים ירגישו נפלא ביחד אבל הקב' תקועה ולא זזה. (יתכן גם מצב של התחלת הזוגיות שנבנית בהיסוס ובקושי. זוג המנחים עסוקים ביותר בבניית הזוגיות שלא יכולים להתפנות כלל לקב'. אנחנו עשויים לפגוש קב' שמתנהגת את כל הסימפטומים והקשיים האפשריים ולו רק להיות קיימים במינד של שני ההורים שכה עסוקים בעצמם ובשלהם. המנחים נחווים כמובגרים, גדולים, self containted והמשתתפים ילדותיים וקטנים.
• מצבי ספליט: מכיוון הקבוצה כשמדובר במטופלים קשים –  הקבוצה יכולה להחריף את המצב ע"”י יצירת חלוקה בין המנחים–-  “המנחה הטוב” ו”המנחה הרע” – כדי לשרת צרכים התפתחותיים או הגנתיים. תהליך זה מעלה את המתח בין המנחים ומזין את קינאתם. התגובות השונות של המטופלים והתנהגותם כלפי כ"”א מזוג המנחים משמשות לקידום ועידוד הספליט/הפיצול בין המנחים. בנוסף, הקבוצה כולה עלולה לקנא באופן לא-מודע בשני המנחים, מפני שהם מייצגים זוג יצירתי שנראה יעיל ומגשים את עצמו. קינאה זו מעוררת משאלות הרס כלפי הזוג. זהו אתגר רגשי שעלול להיות מדכא וחוסם עבור המנחים. אם הם מודעים לקינאה כלפי שותפם הם עלולים לחוש אשמה, בושה והשפלה על כך שהם מרגישים את הרגשות “הלא נכונים”. היות שרגשות אלו כואבים ומלווים בקונוטציות שליליות ועמוסים במשמעויות.

ברגר (2002) כותבת על נדיבות וקנאה בקו הנחיה: לנדיבות יש שלושה אספקטים:

• הכרת תודה (אחד נותן והשני מודה לו); אסירות תודה (העול המעיק ותחושת החובה של המקבל); והדדיות (נתינה וקבלה הדדית).
• עבודת מיטבית של יחידת ההנחייה תדרוש: מנחים שמאמינים במשאבים שלהם ובכך שעבודתם תעשיר את שניהם. הם תופסים את עבודתם יחד כפתח לצמיחה הדדית.הם מוכנים להכיר במגבלותיהם, נקודות התורפה שלהם וצרכיהם בתפקיד המקצועי מבלי להיות חרדים ומבלי לבטל את עצמם. הם יכולים להשתמש זה בזה מבלי להרגיש שהשתמשו בהם לרעה (או ניצלו אותם). הם תופסים את הקשיים והקונפליקטים שעולים בינהם כהיבט חיוני של צמיחה והזדמנות לצמיחה רגשית נוספת ולהעמקת יכולות ההכלה שלהם.כל אחד תופס את הצלחת השני כהעשרה של נכסיהם האישיים ותרומה ליעילותם המקצועית והתפתחותם הסובייקטיבית הייחודית.
• יחסי הקנאה והתחרות בקרב יחידת הקו הנחייה ראויים לעיבוד משמעותי, שכן חשיבותם מכרעת להבנת הדינמיקה הזוגית. על המנחים להכיר בזאת, לדעת את היתרונות והחסרונות ולדבר עליהם. נדרשת תפיסה מערכתית המכירה בערך מפגש מנחים שאחרי הקבוצה  ומפגשי הדרכה.זאת בעיקר כי, נראה בבירור כי היחסים בקרב יחידת ההנחייה מקרינים על הקבוצה ומשחקים תפקיד בתהליך הקבוצתי
• אם התקשורת בין המנחים תהא פתוחה וגלויה, הם יספקו מודל חיובי ובונה גם לחברי הקבוצה להתבטא בכנות והתועלת הטיפולית תגדל.

מרית יפה מילשטיין: marimils@gmail.com