הרצאה 1

ההיסטוריה של  הקבוצות, סוגי קבוצות.

דר' רועית דהן

• מחשבה על אודות יחסי פרט קבוצה עתיקת יומין וראשיתה כבר במחשבה של סוקרטס, אפלטון ואריסטו. סוקרטס סבר שלהמון אין יכולת להכריע בדילמות מוסריות, אפלטון תיאר יחסים הרמוניים בין הפרט לבין המדינה ואריסטו הניח שהאדם הוא מיסודו "חיה חברתית".
• מחקר מעשי של תהליכים קבוצתיים מתחיל לאור ובצל מלחמות: המהפכה הצרפתית, מלחמת העולם הראשונה והשנייה מעוררות את השאלה מה קורה לאדם בקבוצות גדולות מאוד? בהמון?
• גוסטב לה-בון (1895/1920): כאשר בני אדם נמצאים בקבוצות גדולות חלה הידרדרות בתפקוד האנושי, ונסיגה ביכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי.

וויליאם מקדוגל (1920): במקביל לפרסום המחקר של לה-בון פרסם מקדוגל את ספרו ובו טען שלצד ההשפעות השליליות של קבוצה על היחידים שבתוכה, טמון בקבוצה פוטנציאל לחיזוק התנהגויות רצויות של בני אדם. הוא האמין שמעבר מהמון בלתי מאורגן לארגון עשוי למנוע את המגמות השליליות בקבוצה, ולאפשר לפרט חוויה מעצימה ומאצילה.

• זיגמונד פרויד (1921): במאמרו "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני" מוסיף פרויד את הטענה שקבוצה נוצרת כאשר בני האדם מפתחים קשרים ליבידינליים אל המנהיג וזה אל זה. בהתבסס על ניתוח פסיכואנליטי קובע פרויד שבהמון היחיד מוותר על אידיאל האני שלו ומקבל, מתוך הזדהות, את אידיאל המנהיג והקבוצה.

חלוצי הפרקטיקה של תרפיה קבוצתית בהשפעה אמריקנית:

• ג'וזף ה' פראט: רופא פנימי בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון: פתח ב-1905 קבוצה של 15 חולי שחפת. נחשב למייסד הפסיכותרפיה הקבוצתית מכיוון שעודד את מטופליו לשוחח על בעיותיהן המשותפות, ודרש מכל אחד מחברי הקבוצה לקבל על עצמו מערך של כללים כתנאי להצטרפות לקבוצה.
• אדוארד לאזל: ב-1919 טפל בחולי נפש, בעיקר חולי סכיזופרניה, בקבוצות, בבית החולים סט. אליזבת בוושינגטון.
• אלפרד אדלר: ב-1921 השתמש בקבוצות עם מטופליו.
• ג' ל' מורנו: מייסד הפסיכודרמה בשנות השלושים לטיפול קבוצתי.
• ר' סלאבסון: מהנדס במקצועו שהחל לטפל בילדים עם הפרעות נפשיות בתרפיה של "קבוצות פעילות".

סוגים מרכזיים של עבודה עם קבוצה:

• קורט לוין – קבוצות השדה ( Group): קבוצות שמטרתן חיזוק הצמיחה וההתפתחות האישית והקבוצתית למען שיפור ביצוע מטלות והתמודדות עם קונפליקטים אישיים וחברתיים.
• תרפיה קבוצתית: פיתוח מודלים של פסיכותרפיה קבוצתית על יסוד שילוב של תיאוריות פסיכודינמיות של דינמיקות קבוצתיות, יחסים בין-אישיים ותהליכים תוך-נפשיים: ווילפרד ר' ביון (Bion), מיישם בתפיסתו מושגים של מלאני קליין; ס' ה' פוקס (Foulkes), משלב תפישה     פסיכואנליטית פרוידיאנית עם תפיסות סוציולוגיות בהשפעת אסכולת פרנקפורט; וויטקר וליברמן: הקונפליקט הקבוצתי הממוקד (מודל שמתאים גם לקבוצות קצרות מועד); אירווין ד' יאלום (Yalom), מפתח תיאוריה של למידה בין-אישית כפי שהיא נחוות בתרפיה קבוצתי. מתמקד ביחסי הגומלין שנוצרים ב"כאן ועכשיו" (לעומת קבוצות דינמיות שפונות גם ל"שם ואז").
• ההנחה שמשותפת לגישות השונות בפסיכותרפיה קבוצתית היא שהפרט ואישיותו מתפתחים בתוך ובאמצעות מערכות יחסים. כל אדם הוא חלק מקבוצה החל מראשית ימיו ועד לבגרותו.
• מחד, החברה מהווה מקור תמיכה, שייכות יציבות ובטחון; ומאידך מטילה על חבריה הגבלות שעלולות להוביל לפתולוגיות שמקורן בקונפליקט בין דחפים פנימיים של היחיד לבין האיסורים שהוטלו עליו.
• בהתאם להנחה זו אפשר לשער שלכל מחלה יש רכיב חברתי ואם כך, אזי קבוצה עשויה להוות מקור לריפוי.
• בעידן המודרני, עידן האינדיבידואליזם, קשרים חברתיים אינם נוצרים, או שאינם מחזיקים לאורך זמן (למשל, בני אדם ממהרים להחליף בני זוג במצבים של חוסר סיפוק או היעדר מימוש אישי). מנקודת מבט זו קבוצה טיפולית נעשית למקור תמיכה, רכישת מיומנויות חברתיות, הבנה של משמעות "תלות הדדית" (להבדיל מתלות), מציאת פתרונות לקונפליקטים בין שאיפות אישיות לבין תביעות המציאות, קבלה של נורמות חיצוניות, ביקורת של נורמות חיצוניות ועוד.

רועית דהן: aviel76@zahav.net.il